עושים ליוני בֵּצֶפֵר.

מדוע משרד התחבורה נחוש בדעתו שנקנה את כרטיסי הרב-קו שלו? הגעתי היום לפנות ערב לתחנת הרכבת, לאחר יום עבודה ראשון בשבוע נוסף של נסיעות יומיומיות מבאר שבע לתל אביב וחזרה. הדבר האחרון בעולם שיש לי כוח אליו הם אנשי מכירות. כל כך נחוש הייתי בדעתי לא להיתקל בהם, שעברתי מסביב לעמוד ובין שולחנות הסועדים של עמדת הקפה בתחנה.

איך ייתכן שהגעתי לנקודה שאני עושה מאמצים רבים כל כך כדי להתחמק מאנשי המכירות של רב-קו? התשובה היא פשוטה למדי – האגרסיביות שבה הצעירים ממלאים את התפקיד. אבל תשובה זו למעשה חושפת את השאלה האמיתית שעומדת מאחורי המטרד הזה: מדוע משרד התחבורה משקיע מאמצים רבים כל כך, וכאן אני מתחיל להעלות השערות לחלוטין בלתי מבוססות, שהוא מוכן לשלם למוכרים על כל כרטיס שהם מצליחים לשווק בחינם לצרכנים?

לפני שממשיכים, השלמת פערים קטנה על רב-קו. מי שמכיר, מוזמן לדלג לפסקה הבאה. למי שלא יודע, לא נמצא בארץ, או סתם לא נוהג להשתמש בשירותי התחבורה הציבורית בישראל, רב-קו הוא כרטיס חכם המבוסס על טכנולוגיית RFID, אותה טכנולוגיה ממש שמשתמש בתעודות הזהות והדרכונים החכמים ברחבי העולם, המאפשרת לשבבים לתקשר באופן אלחוטי עם קורא מתאים, ללא צורך במקור חשמל, סוללה או אפילו מגע. במקרה של כרטיסי הרב-קו, הם נטענים בכסף שווה-מזומן, וניתן לעשות בהם שימוש על מנת לשלם במספר קווי אוטובוס בארץ ובקרוב גם ברכבת ישראל, על ידי סריקה זריזה של הכרטיס בעמדת התשלום, בלי עיכוב, בלי העברת מטבעות. כרטיסים דומים קיימים בלונדון ובערים נוספות בעולם. למרות ויכוחים על רמת האבטחה והאמינות של האמצעי, בסך הכל ניתן להסכים שמדובר בפתרון טכנולוגי יצירתי, נוח לשימוש, עם טעם של מדע בדיוני ועתידנות בכל שימוש.

רב-קו - יח"צ דן תחבורה ציבורית

משרד התחבורה מעודד ומסבסד את התוכנית, על מנת לעודד את הנוסעים להשתמש בתחליף מזומן, בכרטיס שעובד בכל אמצעי התחבורה (בינתיים רק קווי אגד ודן, “בעתיד הקרוב” גם ברכבת).

את הכרטיסים שיווק עד לאחרונה מגיש החדשות האלמותי חיים יבין, באמצעות פרסומות וגזירי קרטון בתחנות הרכבת והתחנות המרכזיות.

מאז, הקמפיין עבר לתצורה פעילה יותר; דוכנים ברחבי התחנות מאויישים באנשי שיווק הניגשים ומטרידים את ההולכים ושבים, ומפצירים בהם “לבוא לעשות כרטיס, זה חינם וזה לוקח רק דקה”.
יש כמה בעיות עם תכנית השיווק הזו.

ראשית, אני זוכה להטרדות חוזרות ונשנות מאותם נציגי מכירות פעם אחר פעם, על אף שכבר הונפק לי כרטיס (ותהיו בטוחים שהוא נשתל הרחק הרחק בעומקו של כלוב פאראדיי מבודד ומוצנע, ומסופקני אם אי פעם ייעשה בו שימוש). כלומר, אני מקבל ספאם אנושי ואישי בכל פעם שאני עובר בתחנת הרכבת. כמוני, נוסעים רבים אחרים נדרשים לתת הסבר לזרים גמורים על כך ש”כן, כבר יש לי”. אם מציג חברת הסלולר שלי היה מתקשר אלי שוב ושוב ומזמין אותי להצטרף לשורותיו, סביר להניח שהייתי נוטש את החברה כבר מזמן – אז למה זה בסדר לעשות כך עם רב-קו?

ובכן, ניתן להניח הנחה סבירה. האגרסיביות שבה הנערים והנערות משווקים את הכרטיס שלהם מונעת על ידי תמריץ כלכלי: הם מקבלים תשלום או בונוס על כל לקוח שמצטרף, אף על פי שהכריטיסים בשלב זה ניתנים בחינם לכל דורש.

בנוסף להטרדה הבלתי נסבלת, הנכונות של משרד התחבורה לדחוף את הכרטיס מרמז על אג’נדה נסתרת. לא בהכרח קונספירציה לעקוב אחרי תנועותיהם של כל האזרחים – אם כי לא הייתי שולל את הרעיון. אבל כמו המוכרים עצמם, יש כנראה מישהו במשרד התחבורה שההצלחה שלו – והתגמול – נמדדים אך ורק במספר הכרטיסים שיונפקו, ולא בחיסכון בעלויות לקופה הציבורית, בהישגים סביבתיים או בירידה במחיר התחבורה לצרכן (פשוט כי מחיר זה לא יורד).

הצלחה כנראה אפילו לא נמדדת, שומו שמיים, בעלייה בשימוש בתחבורה הציבורית, כיוון ששיווק הכרטיסים מתבצע ישירות לאלו שנוסעים בתחבורה הציבורית ממילא.

על מה מעיד מספר כרטיסי הרב-קו, מלבד על עצמו ועל העובדה שאנחנו מאמינים אדוקים בתפישה הפילוסופית הכה ישראלית “נותנים לך – קח”? (כן, לקחתי. זה חינם, לא אקח?)

ההסטוריה של המדינה הקטנה שלנו רצופה במעקב אחר המדדים הלא-נכונים והלא רלווטיים, שמשקפים בדרך כלל באופן מטעה ואינטרסנטי את ההישגים.

כשם שעיתון “ישראל היום” מדפיס בגאווה את מספר העותקים שבהם הוא מופץ, בחינם, בדחיפה לידיהם של הקוראים, כאילו שהם בוחרים לצרוך אותו בתפוצה של 255,000 עותקים ביום, כך יושב לו מישהו במשרד התחבורה ומודד את החליפה שלו לקראת הבחירות הבאות לכנסת, בעוד המשנה לבן-דוד של גיסתו של מנכ”ל הרשות לטיאטוא מתחת לשטיח, העובד בתור מתמחה במשרד התחבורה, מתקן לו את קורות החיים ורושם – “אחראי להצלחת תוכנית רב-קו, הנמדדת ב-37 מליון כרטיסים שהונפקו לנוסעי הרכבת”.

חברים, אם אתם חושבים שכך מודדים הישגים, יש לי אחוזים בקרן נאמנות למכור לכם.